EN
^

אין כמו ללדת בבית

תמיד קינאתי באלה שילדו בבית... האמנתי שזה הדבר הכי הכי נכון לעשות אבל לי לא היה אומץ לעשות את זה. את ילדי הראשון ילדתי בבית חולים והיה לי מאוד קשה עם זה שלקחו לי אותו אחרי הלידה והיות ואני לא אסרטיבית במיוחד לא אמרתי דבר וחצי דבר אבל בכיתי.. הלידה בביה"ח בסה"כ היתה בסדר, עשו לי זירוז ופקיעת מים ובדיעבד הבנתי שאין צורך בהליך הזה שהוא סתם מיותר ואף היה עלול להזיק לעובר. אבל תודה לאל עבר בסדר. ואז כשנכנסתי להריון עם בתי התחילו ההתלבטויות. שלחתי מכתבים לשלושה בתי חולים ובהם ביקשתי להשתחרר מיד לאחר הלידה אך מכולם קיבלתי תשובה שלילית.

לידה בהודו התחלתי לחשוב על האפשרות ללדת בבית. החלטתי לקרוא על הנושא, נכנסתי לפורום מעולה בתפוז שנקרא "לידה פעילה". דברתי עם נשים שילדו בבית. ואז החלטתי שזהו אני יולדת בבית וברגע שהחלטתי את זה כבר לא היתה דרך חזרה (מבחינתי..) לא יכולתי כבר לחשוב על ללדת בבית חולים. והפחדים? נשארו רק כמה שבשיחה עם ברברה בשלב מתקדם יותר הם התפוגגו.. ואז דרך הפורום לידה פעילה הגעתי לברברה, התקשרתי אליה וכשהיא שמעה שאני גרה בגוש עציון קודם כל היא אמרה שהיא לא לוקחת סיכונים והיא לא מיילדת בגוש, שזה רחוק מדי. אחר כך היא אמרה שהיא תבדוק את זה ותחזור אליי. מאוד מאוד הערכתי אותה על הכנות והמקצועיות כי שמעתי כבר על מיילדות שהדבר שהכי מעניין אותן זה הכסף ואין להן בעיה לקחת סיכונים מקצועיים! אז יצרתי קשר עם מיילדת אחרת שמהשיחה הראשונה לא היה לי חיבור איתה בכלל והיה לי ברור שאני לא רוצה ללדת איתה. הבעיה היא שאין לי יותר מדי אופציות, זה היה או ברברה או המיילדת שלא התחברתי אליה בגרוש..
לא עניין אותי שברברה אמרה לי לא, אמרתי לעצמי אני עכשיו מתקשרת אליה ומתחננת בפניה שתיילד אותי (אני רוצה לציין שלא ראיתי אותה קודם לכן, דיברתי איתה פעם אחת בטלפון והרגשתי את ה"קליק" איתה, יותר מזה לא הייתי צריכה..). התקשרתי לברברה ועוד לפני שהספקתי "להתחנן" היא אמרה לי שהיא בדקה את זה ויש אצלנו מוקד חרום ואמבולנסים וזה בסדר היא תוכל ליילד אותי. אחחחחחחחחח..... נשמתי לרווחה.

ברברה היא מיילדת מדהימה בעיני, מצד אחד היא מקצועית מאוד מצד שני היא בנאדם עם ראש פתוח, בנאדם חם והיא כל כך אנושית ומצחיקה... לי זה היה חשוב מאוד, מבחינתי זה שילוב מנצח... 
הלידה עם ברברה היתה נהדרת, ברברה "שיגעה" אותי בלבדוק את הדופק של העובר כל איזה רבע שעה (בדיעבד כשדיברתי עם חברות שילדו עם מיילדת מסוימת הן אמרו לי שהיא בכלל לא בדקה להן את הדופק ואז הבנתי כמה זה חשוב). היא הייתה רגישה לצרכים שלי, כשהיה לי צפוף מדי בחדר (דירה קטנה..) ולא היה לי נעים להגיד לה ולמיילדת המתלווה אליה לצאת, היא בחושיה הרגישה זאת לבד והם יצאו מהחדר. וכשנגמרה הלידה ואני הלכתי להתמוגג מהפלא בחדר היא חיכתה בסלון ואני לא הבנתי למה היא לא הולכת, ואז כשביררתי זאת אז הסתבר לי שהיא מחכה לראות שאני קמה ומתקלחת ושהכל בסדר איתי ואצלי. ואני ייבשתי אותה בסלון, נראה לי איזה שעתיים והיא לא אמרה מילה (ציינתי שהשעה הייתה חמש בבוקר כשייבשתי אותה??...). ברברה יקרה למרות שהתנצלתי קבלי שוב התנצלותי הכנה!!

לסיכום אין כמו ללדת בבית ורק אחרי הלידה אתה מבין כמה זה משמעותי, כמה זה מכונן כמה זה שווה את זה. זה פשוט חלום ללדת ואחר כך להיכנס למיטה שלך, לריח המוכר לחמימות של הבית עם האוצר היקר לך מכל שרק עכשיו הגיח לאוויר העולם ואף אחד לא לוקח לך אותו , ברור לי לחלוטין שבלידה הבאה אלד שוב בבית וגם ברור לי לחלוטין שבלידה הבאה שוב אלד עם ברברה!

**הדברים נכתבו על ידי אך בעלי היה שותף מלא והוא מסכים עם כל מילה!...