EN
^

סיפור לידת הבית החלומית של מורי

שבוע 40 הגיע. אחרי שילדתי את אלה בסוף שבוע 42, די חששתי שהסיפור הולך לחזור על עצמו. הרגשתי שמשהו רגשי עוצר אותי מללדת, למרות שהגוף שלי כבר מוכן ומזומן. החלטתי לא לחכות הפעם ולקראת סוף שבוע 40 התחלתי ללכת לדיקור סיני ולקחת תרופות הומיאופתיות. אחרי 2 טיפולים אינטנסיביים של דיקור והומיאופתיה, התחילו הצירים בבוקר יום רביעי, ה-27.5.09. בהתחלה לא הבנתי שמדובר בצירים. הכאבים היו דומים לכאבי עצירות, אבל זו לא היתה עצירות. הצירים הגיעו כל חצי שעה-שעה. בשלב מסוים הודעתי לבעלי שנראה לי שיש לי צירים. בעיניים זורחות הוא חייך אליי ואמר: זה מגיע! הוא מגיע!

הומאופתיה בצהריים-אחה"צ הצירים נהיו יותר סדירים, כל 15 דקות בערך. ואז במשך כמה שעות כל 10 דקות. בשעה 20:30 הלכתי לטיפול השני בדיקור, שלאחריו היו לי צירים סדירים וכואבים יותר כל 4-5 דקות! התקשרתי לברברה ולרחל (הדולה) ודיווחתי מה קורה. הן הרגיעו אותי, שמחו יחד אתי, והתכוננו לתרחיש האפשרי.

בשעה 22:00 יצאנו לטיול עם אלה (בת השנתיים ו-9 חודשים), גם כדי להרדים אותה (ניסיתי למשוך אותה ערה כמה שיותר, בתקווה שהיא תישן טוב בזמן הלידה) וגם כדי שהצירים יתחזקו. חזרנו ב-23:00 ופגשנו את השכנה, שגם אותה יידעתי. היא הדגישה שוב שהיא כאן לכל דבר שנצטרך, לשמור על אלה, ללוות את הלידה, כל דבר. היא חבקה אותי בחם ואמרה: איזה כיף לך! היתה מין תחושה, כאילו היא יודעת בוודאות שהכל ילך טוב וזה הרגיע אותי. שמחתי להרגיש את הצירים בבטן ורק מעט מאוד בגב ושיש ביניהם הפסקות, כי אצל אלה, שהיתה גב-אל-גב, הרגשתי את הצירים בעיקר בגב וללא כל הפסקה.

התקשרתי לחברה טובה וספרתי מה קורה. תוך כדי השיחה הצירים התגברו, נהיו חזקים ותכופים יותר (עקב הרגיעה שהיא השרתה עליי). היא עודדה אותי על דרך ההתמודדות שלי אתם והרגיעה אותי מאוד. לקראת 1 בלילה התקשרתי לברברה ולרחל שיגיעו. לקראת 2 הן הגיעו, התקשרו שאפתח להן את שער הקיבוץ, אבל אז כבר לא יכולתי לדבר. הייתי במקלחת, נאחזתי באריק ונהמתי עם כל ציר "הווווו" "הוווו". הצירים הרגישו ממש כמו גלים, כפי שמתואר בספרות. הציר מתקרב, מתחזק, מגיע לשיא ואז נחלש עד שנגמר. שיננתי בראש את מה שאותה חברה אמרה לי בטלפון: "הכל חדש"- אין קשר בין הלידה הקודמת, הטראומטית, לבין הלידה הזאת- לאפשר לציר לבוא ולאפשר לו ללכת. הכל יהיה בסדר הפעם. פתחתי להן את השער (דרך הטלפון) והן הגיעו. אלה התעוררה כמה פעמים ובשלב הזה היה מעולה שהן הגיעו, כך שלא אשאר לבד במקלחת כשאריק אתה. המים החמים נגמרו (בקיבוץ הדוד הוא מרכזי ופועל בשעות מסוימות) והאטמור שהתקנו מבעוד מועד במיוחד לקראת הלידה, זייף. בין הצירים המים היו חמים ובדיוק בציר נהיו קרים... אז עברנו למטבח.

כל 10-15 דקות לערך ברברה בדקה את דופק העובר והייתה מרוצה מאוד ממה ששמעה. בקשתי ממנה לא לבדוק אותי והיא הסכימה אתי שאין צורך ואפשר להמשיך ככה. היא הייתה שם לידי, הרגשתי אותה אתי, ויחד עם זאת היא הייתה מאוד רגישה לצרכים שלי. לפעמים פשוט הייתה שם, ולפעמים יותר תמכה, עזרה, עודדה. הכל בהתאם לצרכים שלי.

אלה התעוררה לגמרי ובקשה לצאת לטיול (תמוה ביותר), אז קראנו לאמא שלי שתיקח אותה אליה הביתה. בזמן שאני נוהמת בקול רם מאוד היא הסתכלה עליי בסקרנות וכשהייתה הפסקה בין הצירים, היא אמרה לי: "ביי ביי אמא" ויצאה עם אריק לכיוון אמא שלי שחכתה בחניה. נשענתי על השיש כשהיה ציר, תוך סיבובי אגן, ונהמתי "הוווו" "הווו" שהפך מהר מאוד ל "בוווווא בוווווא"- קראתי לילד שלי לבוא אליי. רחל החזיקה בקבוק חם על האגן שלי והניחה את היד השנייה בעדינות על הגב העליון, בין השכמות. ברברה ורחל הזכירו לי להרפות את הכתפיים ואת הלוע ונשמו ונהמו יחד אתי, מה שעודד אותי מאוד להמשיך כך. בין הצירים ישבתי על כדור פיזיו. בשלב מסוים כמעט ולא הספקתי להתיישב בין הצירים. הם היו תכופים מאוד, ברברה אמרה: התינוק תכף יתחיל לצאת. לא האמנתי. הנה זה מגיע. הלוואי.

בסביבות 2 ועשרים המים ירדו והיו צלולים (עוד אנחת רווחה, כי אצל אלה הם יצאו מעט עכורים). בכל פעם שהתקדם משהו בלידה, שאלתי את ברברה אם זה בסדר, אם תקין, והיא עודדה אותי והרגיעה לאורך כל הלידה, בדיוק כפי שעשתה במהלך ההיריון. לאט לאט ובהדרגה הצירים הפכו לצירי לחץ. עברנו לסלון. ב-3:20 התחילו הלחיצות.
אריק נשען על שידת מגירות והחזיק אותי, כשאני כורעת על ברך אחת ושואגת כמו לביאה. ברברה עיסתה לי את הפרינאום. הפעם שאגתי "צאאאאאא צאאאאאאא" ובין לבין ייללתי "בוא, תינוקי, בוא" ושאלתי בטון תינוקי: "למה הוא לא בא?!" ברברה ראתה שאריק מתחיל להחוויר ואמרה שאני עלולה להיקרע בתנוחה הזאת. היא גם ראתה, שאני לוחצת והתינוק ממש כמעט יוצא, אבל לא יוצא... היא הציעה לי לשכב על הצד על המזרן. החלטתי לנסות, למרות שזה לא היה נשמע כל כך מפתה... התנוחה הזאת עזרה לי מאוד והייתה הכי נכונה לי באותו רגע. מהרגע שנשכבתי על הצד, היו עוד 2 לחיצות והראש היה בחוץ. זה שרף מאוד. עוד לחיצה וכולו היה בחוץ (סה"כ היו 3 דקות של לחיצות). איזה אושר! עשיתי את זה! הוא הונח ליידי והתכרבלתי אתו. תוך כמה שניות הגיע ציר והשליה יצאה שלמה ומושלמת. התחלתי לרעוד באופן לא רצוני וצחקתי ובכיתי בו זמנית, מסתכלת עליו נפעמת ואומרת לכולם, על רקע הבכי המתוק שלו: "תראו, זה התינוק שלי! תראו אותו! כמה הוא יפה! כמה מתוק! אנחנו בבית. ילדתי אותו. ברברה, תראי, ילדתי אותו! רחל, עשיתי את זה! אריק, זה הבן שלנו!....".
בקיצור קשקשתי המון...

נשארתי אתו ככה על המיטה הרבה זמן. מורי ינק כמה שלוקים והתחיל להביט בי ובסביבה בסקרנות מתוקה. אריק חתך את חבל הטבור אחרי כמעט שעה. ברברה בדקה אותי והכל נראה בסדר. אין קרעים, אין צורך בתפרים. איזה כיף! היא שקלה אותו ולא האמינה. 4.800 ק"ג!!! [השכנה שהוזכרה למעלה היא יועצת הנקה ויש לה משקל לתינוקות. ברברה בקשה שאשקול אותו למחרת עם המשקל של השכנה. גם הוא הראה 4.800 ק"ג!!!]
שתיתי מיץ וקמתי להתרחץ. בינתיים אריק ומורי נכנסו למיטה לנוח. אני לא הצלחתי לישון במשך כמה ימים. שכבתי ליידו והבטתי בו מוקסמת ומאוהבת.
למחרת באו השכנים ונתנו מתנה לאלה ומתנה למורי. הייתי בטוחה שהם שמעו הכל (תלינו שלט מרגיע על הדלת, שזו לידת בית ונא לא להפריע), אבל הם רק שאלו: באיזה בי"ח ילדת?

מורי לימד אותי איך ללדת. הוא ילמד אותי עוד הרבה מאוד בהמשך חיי. הוא המורה שלי. וגם המור שלי, הריחני, שמתחשק לי רק להסניף ולנשק כל היום!

כמה קשה לסיים סיפור לידה. תמיד יש עוד המון פרטים ורגשות לספר עליהם, אבל איפשהוא חייב להיות סוף, גם אם הוא רק התחלה של חיים חדשים. נס החיים.