EN
^

עומר

שתי הלידות הראשונות שלי היו ארוכות, מתישות, אפילו מייאשות. שעות על גבי שעות של צירים חזקים ללא פתיחה. בסוף קיבלתי אפידורל והלכתי לישון עד שהעירו אותי ואמרו לי ללחוץ. אז לחצתי, ולחצתי ולחצתי, בלי להרגיש כלום, לטוב ולרע (לא הרגשתי כאב אבל גם היה לי הרבה יותר קשה ללחוץ בלי תחושה), עד שבאו לעולם שני ילדי המדהימים- איילה בכורתי ואלון בני.

לידה בהודו בלידה השלישית כבר הגעתי יותר מוכנה, לקחתי דולה, קיבלתי טיפולי סוג'וק (סוג של דיקור מדהים שעוזר לגוף ולנפש להבשיל לקראת הלידה ובמהלכה). במהלך הצירים יצאתי לטייל בשבילי המושב, ירדתי לכריעה בכל ציר, נשמתי, שרתי, צעקתי, נאנחתי, ושני ילדי איתי, עוזרים ומרגיעים. נשארתי בבית עד הרגע האחרון. אבל ממש האחרון. בקושי הספקתי להגיע לחדר הלידה, כמעט שילדתי בחניה של בית החולים. 19 דקות אחרי שהגעתי נולד בני המתוק יובל.

ואז ידעתי- את הלידה הבאה אני עושה בבית. הגוף שלי יודע מה לעשות, רק תנו לי מקום נעים, מוכר, קרוב לטבע, ואני כבר אדאג לשאר. ואכן, במהלך ההריון הרביעי אמרתי לבן זוגי שאני רוצה ללדת בבית. אבל מה אם יקרה משהו? הרי אי אפשר לדעת. אולי משהו ישתבש? אולי כדאי בכל זאת סביבה רפואית, חדר ניתוח קרוב, רק ליתר ביטחון...

הפחדים האלה ליוו אותי בחודשי ההיריון הראשונים כי באמת אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה. אבל ככל שחשבתי יותר על האפשרות להיות שוב בבית חולים, ככה נכנסתי עוד יותר ללחץ. הגוף שלי התכווץ. לא רוצה ללבוש חלוק מטופש, לא רוצה אינפוזיה, לא רוצה להיות תקועה במיטה במהלך צירים מחוברת למוניטור, לא רוצה שיגידו לי מתי ואיך ללחוץ. לא רוצה.
אבל אם משהו ישתבש....?
וככה נקרעתי בין הרצון העז ללדת בבית, בסביבה המוכרת והשקטה שלי, לבין הרצון שיהיה לידי איש רפואה, רק ליתר ביטחון.

ואז פגשתי את ברברה. אחות מיילדת שאחרי שנים של ניסיון ואלפי לידות בבתי חולים החליטה להקדיש את חייה לליווי לידות בית. נפגשנו כמה פעמים לפני הלידה, פטפטנו במרץ על דא ועל הא וכמובן שגם על הלידה הממשמשת ובאה. אני אמרתי לה שבעצם אני רוצה ללדת לבד, עם בן זוגי והדולה שלי ושאני רק צריכה אותה שם בשביל הביטחון שיש מי שישגיח שהכל בסדר, שאני בסדר, שהלידה מתקדמת בסדר והכי חשוב, שהעובר בסדר.

וכך היה. ב-23:00 בלילה, ערב ל"ג בעומר, התחילו צירים. קמתי, הערתי את בן זוגי, ארגנו את הבית, מילאנו את בריכת הלידה. הדולה שלי הגיעה, עזרה לי להעביר את הצירים עד שבן זוגי חזר מפינוי הילדים לסבא וסבתא. הצירים התגברו, נכנסתי למקלחת וביקשתי מהדולה שתתקשר לברברה שתבוא. היא אמרה שהיא בדרך ושלא אכנס לבריכה עד שהיא מגיעה כי המים עוזרים לקדם את הלידה. כעבור חצי שעה היא הגיעה ואני מיד קפצתי למים. הבית היה שקט, האורות עמומים, ורק אני, כמו דולפינה, מעבירה ציר ועוד ציר במים, כשבן זוגי והדולה תומכים, מעסים, מרגיעים.

וברברה, יושבת בשקט, כמעט לא מורגשת, בדיוק כמו שרציתי, ומדי פעם בודקת בדיסקרטיות את דופק העובר עם מוניטור קטן מיוחד, או אומרת משפט מעודד כמו "זה היה ציר ממש מצוין, כל הכבוד, את תכף יולדת". וכשמגיע הרגע היא רק אומרת לי, "את בפתיחה מלאה, את יכולה להוציא אותה מתי שתרצי". לא נותנת הוראות מתי ללחוץ, לאיזה כיוון, לא מתערבת, לא מפריעה. רק שם, בנוכחות משרת ביטחון, מחכה לקבל את פניה של ביתי.

ואכן, ב-03:03 מגיעה לעולם בתי המהממת, ישר לתוך מי הבריכה החמימים והנעימים. ברברה תומכת בה בעדינות ושמה אותה עלי. הקטנטונת בוכה קצת ומיד נרגעת. אנחנו נשארות במים ביחד לכמה דקות אבל ברברה שמה לב שיש לי דימום אז היא מבקשת שנעבור לספה כדי שהיא תוכל לבדוק אותי. כולם ביחד מסדרים בזריזות את הספה, שמים כיסוי מיוחד שקניתי מבעוד מועד, מסדרים כריות שיהיה נח ועוזרים לי לעבור. וכל הזמן הזה, בתי מחוברת אלי, השיליה עדיין בתוכי וחבל הטבור עדיין מחובר. יש דימום אבל לא מאוד חזק. עוד טיפול סוג'וק על ידי בן זוגי והדימום מפסיק. באותה הזדמנות ברברה גם בודקת ואומרת שאין לי קרעים. איזה כיף. הקטנטונת מחפשת ומתחילה לינוק במרץ. הגיע הזמן לבדוק את השיליה. אני זוכרת בלידות הקודמות איך לחצו לי על הבטן וביקשו ממני לדחוף את השיליה החוצה וזה כאב כמעט כמו לידה נוספת. אבל לא הפעם. ברברה בודקת בעדינות ומרגישה שהשיליה עוד לא מוכנה לצאת. "זה בסדר, נמתין קצת וננסה עוד כמה דקות" היא אומרת. וכך היה, אחרי 10 דקות, משיכה קלה, והשיליה פשוט החליקה לה החוצה, בלי מאמץ ובלי כאבים. מדהים. ברברה בודקת את השיליה, הכל תקין. היא אורזת אותה ושמה אותה בעדינות עלי, קרוב לבתי שעדיין מחוברת אליה עם חבל הטבור. רק שעה אחרי הלידה אנחנו מנתקים את חבל הטבור, אחרי שבתי קיבלה מהשיליה את כל הדם העשיר שליווה אותה בתוך הרחם.

כוס תה חם ומתוק לכולם, מקלחת חמה, פיג'מה ולמיטה. המיטה שלי!

בחוץ שומעים קצת קולות של החברה' הצעירים סביב מדורות ל"ג בעומר וריח עשן קל מרחף באוויר.
ברברה אומרת בחיוך "צריך לקרוא לתינוקת עומר". וכך היה...