EN
^

סיפור לידה אורייתא טוב

יום שלישי בבוקר אנחנו קמים מהמיטה, אולי זה יקרה היום? לא לא נראה לי, הרצון שתתחיל הלידה חזק מאוד ויש בתוכי תחושה פנימית של בשלות המבשילה מיום ליום, אבל יש גם פחד, מהבלתי ידוע הצפוי להגיע, מהכאב, מהשינוי, מלהכיר ולהתחבר אליך כאן בעולם הזה בחיים שלי כפי שהיו לפני שהגעת (היום זה כל כך משונה לחשוב איך לא הכרנו לפני שנולדת). 
אז מגיע יום שלישי בבוקר ואני מרגישה מוזר, בדיעבד זו תחושה של אוקיינוס בתוכי שהעוצמה שלו מתגברת בהדרגה ושיא הסערה היא הלידה עצמה. 
אותו בוקר התחלתי להרגיש את אוקיינוס החיים מתחיל לפעום בתוכי חזק יותר ויותר, משתלט על התחושה כולה, עד הצהריים בקשתי מצחי שנבצע יחד כמה משימות חשובות מאוד, לנפח את הבריכת לידה, לעשות קניות של אוכל כדי לבשל ללידה או שאם היא תתחיל שפשוט יהיה בבית אוכל.

במהלך היום התחלתי לארוז תיק עם בגדים וציוד למקרה שאגיע לבית חולים, פעלתי במעין שקט פנימי עמוק מחובר ויודע, אבל ממש לא באופן מודע של השכל, האינטואיציה הנשית נטלה את מקומה חזק מאוד. 
היום היה יום נעים ומרגש, היה ברור לשנינו שהלידה מאוד מתקרבת אבל לא דיברנו את זה בקול רם, כל אותו היום חיכיתי ללכת לישון מאוחר כדי להיות מספיק עייפה שאצליח להירדם ממש טוב, כבר היה קשה לי לישון בסוף ההיריון- במחשבה לאחור אני מבינה שהתרגשתי מאוד ופחדתי לשחרר לגמרי, שמא אאבד שליטה והלידה תתחיל.

בצהריים צחי הלך לעבוד ואני נשארתי בבית עם חבר וצפיתי בסרט, כשנגמר הסרט התחלתי עוד אחד ובאיזה שהוא שלב נרדמתי על הספה, התעוררתי ועברתי למיטה, אחרי בערך שעתיים וקצת התעוררתי מתחושות של גלים בבטן, הגלים הלכו והתחזקו בדומה לכאבי ווסת, הכאב היה עמום אך טרד את שנתי, צחי חזר מהעבודה, התעוררתי וסיפרתי לו שקורה משהו, ניסנו להירדם, צחי ישן די טוב אותו לילה, אני נרדמתי לפרקים קצרים, בעיקר התחלתי לשחרר כבלים של הנשמה לעולמות עליונים. 
סביב 2 בלילה דברתי עם רות וספרתי לה שמרגיש שמשהו קורה, גם הלכתי לשירותים כמה פעמים ושלשלתי, רות חיזקה אותי ואמרה שיש סיכוי שמתחילה הלידה ושאנסה לנוח כמה שאפשר. אחרי השיחה איתה פרצתי בבכי משחרר ואמרתי לצחי שהלידה התחילה- התרגשתי מאוד מאוד. סביב 5 בבוקר דברתי עם ברברה המיילדת להודיע לה שהלידה התחילה, היה ברור שיש עוד הרבה זמן אבל שהמסע התחיל. בלילה שלשלתי כמעט את כל תוכן קיבתי, כמעט שלא ישנתי, גלי הכאב הלכו והתגברו, פתאום בא גל, הוא מתעצם ואז שוקט אני נרדמת קלות ואז בא עוד אחד .

הגיע הבוקר אני כבר לא יכולה לשכב במיטה, הצירים כואבים מידי ואני מרגישה צורך להניע את כל הגוף, אנחנו קמים מהמיטה ומתחילים להסתובב בבית, נכנסתי כמה פעמים למקלחת, המים החמים הרגיעו את הכאב, באותו שלב רציתי מאוד שהכאב ילך, אבל גם הדהד לי בראש משפט שחברה אמרה לי- להיות חברה של הכאב. התקשרנו לרות שאמרה שהיא תבוא כשנגיד לה, אמרנו, וסביב 10 היא הצטרפה, הנוכחות שלה היתה עדינה מלווה ותומכת הרגשתי בטוחה יותר. 
הסתבר שברברה בלידה אחרת, זה לא הלחיץ אותי ידעתי שהיא תגיע בזמן הנכון. סביב 12 בצהריים הגיעה אילנה שמש שגיבתה את ברברה, היא נכנסה בשקט ובנעימות- גם היא בנוכחותה נסחה בי ביטחון, בימים שלפני הלידה קראתי את הספר שלה "ללדת בבית" וקבלתי דרכו המון כוח וחיזוק באמונה שלי וביכולת שלי ללדת בבית כמו שאני מאמינה עטופה ועצומה.
אילנה בדקה את הדופק שלך, את היית נשמעת ממש טוב, הכל רגוע אצלך בפנים, פתאום בזמן הבדיקה התחיל להתנגן השיר אורייתא מתוך רשימה של מאות שירים, זה היה מרגש מאוד וסימן בשבילנו שאת אורייתא. הבדיקה הראתה שאני בפתיחה של אחד או אחד וחצי, הייתי בשוק חשבתי שאני הרבה יותר מתקדמת, כאב לי מאוד והתחלתי להרגיש את העייפות של חוסר השינה בלילה של כאבים וההקאות שהתחילו בבוקר. אילנה אמרה שאני צריכה לבקש צירים חזקים שיקדמו אותי, פתאום הגיע ציר חזק והיא אמרה יופי לכאלו צירים אני מתכוונת, היא אמרה שיש עוד זמן ושלדעתה אין צורך שהיא תישאר, זה היה בשבילי שער נוסף באמונה לעבור דרכו, אמרתי לה שהיא יכולה ללכת והרגשתי בטוחה להמשיך במסע. אחרי הבדיקה הפקק הרירי שכל כך חיכיתי לו כבר ימים שיסמן את קירבתה של הלידה התחיל לצאת, התרגשתי מאוד, יש תנועה ,את בדרך!!!!!!!! 
אני זוכרת שאחרי שאילנה הלכה דברנו אני ורות במטבח, היא שאלה אותי אם אני מוכנה לעבור שלב, להתמסר עוד, שאלתי אותה אם זה עוד יהיה הרבה יותר כואב ורות ענתה לי בכנות שהקסימה אותי כן .

נשארים בקשר  שם היתה נקודת המפנה בלידה ועבורי זו הייתה הסיבה לנוכחותה של אילנה, פתאום הבנתי שבשארית כוחותיי אני עוד נאבקת בכאב מנסה לגרום לו ללכת ממני, הבנתי שאין עוד אפשרויות פרט להתמסר לחלוטין לתת לכל תא שבי להרגיש את הכאב. רות הציעה שננסה לנוח, שכבנו בסלון על מזרונים שהיו מסודרים במדרגות, רות בגבוה אני באמצע וצחי בנמוך. 
להפתעתי הצלחתי לנוח וקצת להירדם בין ציר לציר ובעיקר לאסוף כוחות להמשך, כל המנוחה החזקתי לרות את היד ובזמן ציר לחצתי לה חזק את היד. 
צחי שלי ישן ממש טוב אסף כוחות שאח״כ הזדקקנו להם.

הצירים הלכו והתחזקו עוד ועוד הרווחים בינהם החלו להתקצר אחרי זמן מה כבר ממש לא יכולתי לשכב, אני ורות קמנו והתחלנו שוב להסתובב בבית, בזמן ציר נשענתי חזק על הכוננית בסלון. סביב 17 התחלנו למלא את הבריכה, ברברה כבר היתה בדרכה אלינו, חיכיתי מאוד להיכנס למים ובאמת המים היו תרופה גדולה, הצלחתי ממש להרפות את הגוף בין ציר לציר ולנוח, בשלב הזה ההכרה כבר היתה מעורפלת והתודעה השתנתה מאוד למצב שמחבר בין העולמות, בין הצירים פשוט נעלמתי וכל ציר היה מחזיר אותי לגוף ולידיעה שאני יולדת אותך ולהבנה שקודם נעלמתי, לא הייתי במציאות הזו..... ושוב הכאב חולף ואני נעלמת.

וככה בין חמש בערב לאחת עשרה בלילה ביליתי רב הזמן בבריכה, כמה פעמים יצאתי מחוץ למים במחשבה שאולי מחוץ למים הלידה תתקדם מהר יותר ובכלל להחליף אווירה ולשנות. כבר לא יכולה ללכת וכבר כמעט שאין הפסקה בין צירים, בכל ציר אני ניתלת על צחי החזק והאמיץ שממש נותן לי להישען עליו בכל המובנים. 
סביב אחת עשרה פתאום אמרתי "יאאלה עוד 5 דקות היא יוצאת", כבר ממש רציתי אותך איתי בחוץ, שהמסע יהפוך מוחשי, לראות אותך כבר, להחזיק אותך. 
הנס הוא כל כך אינסופי גדול ועצום שיש בזה משהו שהשכל לא ממש קולט, זו הברכה הגדולה ביותר שקיבלנו אנחנו הנשים בעולם הזה.

יצאתי מהבריכה באופן סופי, ברברה בודקת אותי ומגלה שהחצי ס"מ האחרון התנפח במקום להיפתח, וזה מאוד מקשה על הראש שלך לעבור ולא כדאי ללחוץ בינתיים, כנראה שהיה לך חשוב להיוולד ביבשה באדמה ולא במים, אני שוכבת בתנוחה צידית ולוחצת עם כל ציר, די מהר נהיה ברור שזו לא התנוחת לידה שלי ושאני זקוקה לתנוחה זקופה, לפני שאני משנה המים פורצים החוצה וזו תחושה של נהר שפורץ ממני ומרטיב את צחי וברברה, זה היה משחרר מאוד.

אני עוברת לכסא לידה צחי מאחורי תומך לגמרי, פתאום באות כמה לחיצות חזקות מאוד, אני זוכרת שברגעים האלו כבר לא היה אכפת לי כלום רציתי רק שתצאי וניפגש, לא היה אכפת לי שכואב בטירוף או קשה, הרגשתי שאני לוחצת את כל העולם החוצה, זו הפעם הראשונה בלידה שאני צועקת, ממש צורחת את העולם כולו. 
אני לא זוכרת כמה זמן זה לקח אולי רבע שעה ואולי חצי.. הראש שלך כבר הציץ ואני נוגעת בו, זה ממלא אותי בהתרגשות עצומה ומעצים את כוחותיי, זה אמיתי לגמרי את כאן עוד לחיצה או שתיים ואת בחוץ.

עכשיו את עלי אבא מחבק את שתינו מאחור, הגוף שלי נכנס לרעד ומשחרר את כל המתח והמאמץ, עד היום זו החוויה הכי מדהימה, עצומה, מעצימה ומעוררת שחוויתי. 
נולדת בשעה 00:30 בתאריך 15.10 כ"ז בתשרי יום חמישי. 
שיהיו חייך מופלאים מלאי שמחה ואור.

מיותר להגיד אך בכל זאת שאת רב החוויה לא הבאתי על הכתב, יש הרבה דברים שקרו שאני לא זוכרת ועוד הרבה שאני פשוט לא יכולה להכניס למילים. 
אני מודה לבורא לעצמי ולכל הנוכחים בלידה על חוויה מופלאה שמבחינתי התרחשה מחוץ לגבולות העולם הזה.