EN
^

בואה של שאנטי לעולם

ארבע וחצי בבוקר. שישה עשר במאי. אני שוכבת במיטה זוגית גדולה יחד עם מאיה, בתי בת הארבע. כאב ארוך בבטן. כאב מוכר ולא מוכר. אני שוכבת על הצד, ברכי מקופלות לתוך בטני העצומה. השכיבה מעצימה את הכאב, אבל יש בי רצון פנימי לחוש את הכאב, להתענג עליו, להביא אותו אלי חזק ומשכנע. הנה זה מתחיל.
הכאב נגמר. ציר ארוך. ואז שקט. ממשיכה לנמנם והנה זה בא שוב. נשימותיה של מאיה מתערבבות בשקט שסביב ובכאב האלם שעולה מגופי. שוב מרגישה צורך לקום, להקל על הכאב, אך במעין הנאה מזוכיסטית, רוצה כאב חזק. כאב המזוהה עם חיים חדשים הרוחשים אט אט בבטני. בציר השלישי, כבר לא יכולה להמשיך לשכב.

אני עוזבת את מרחב הכילה המוגן ויוצאת למרפסת העץ המקיפה את החדר משלושת צדדיו. המרפסת משקיפה על נוף הימלאיי. הרים גבוהים ותלולים, יערות עבותים, טרסות חקלאיות המקיפות את ביתנו ונהר האלקננדה. נהר האלקננדה זורם בעוצמה. מי קרחונים מופשרים הזורמים במהירות וברחש גחש מפסגות ההימלאיה אל הים. ממרפסת החדר ניתן לראות כשלוש מאות מטרים של זרימה אדירה עד שהנהר מתעקל ונעלם. השעה חמש בבוקר. חשוך, שקט. אפילו התרנגול עדין לא יצא את מרחבו המוגן. רק אני, אור ראשון והנהר. הנהר מתחיל כבר להראות כמו נהר מונסון. החום הגואה ממיס את השלג על פסגות ההימלאיה והנהר גואה ושוטף לתוכו את גדותיו ההופכים את צבעו לצבע הצ'אי. עוד ציר. אני נשענת על מעקה המרפסת ומתחילה להתכנס בתוכי. נושמת נשימות יוגה עמוקות. כל נשיפה ארוכה לוקחת את הכאב, מבדרת ומבזרת אותו לאויר העולם. הציר נגמר.

סיפור מדהים אני נזכרת בדברי המורה בקורס הויפסנה. כל דבר חולף. כל דבר עולה, נוכח ונעלם. אין דבר שהוא תמידי. כמו זרם המים בנהר. תמיד משתנה. לעולם לא חוזר על עצמו. את הציר הבא אני חווה יחד עם הנהר. לוקחת את הכאב, מזריקה אותו בזרם אויר דק לתוך הזרימה המתמידה של המים תחתי. שולחת את הכאב מההימלאיה עד לים. שם יתפזר כמו לתוך קבל אינסופי.

בין הצירים אני מהלכת הלוך ושוב סביב החדר. שאלב ומאיה ישנים שנת ישרים בחדר וברברה, המיילדת שבאה לעזור לי מירושלים ישנה בחדר תחתינו. רצפת החדר רצפת עץ היא. כל שעלי לעשות הוא להלך בתוך החדר וברברה תדע ותתעורר. אבל השקיעה הטוטאלית לתוך עצמי, השקט של טרם בוקר, שצף הנהר, הצירים ואני. אין עוד מלבדינו בעולם. כמעט אינני רוצה ששאלב וברברה יתעוררו. הצירים מתגברים, ההפסקות מתקצרות, עצמות האגן כמו נפתחות ומתכוננות. הגיע הזמן לשתף. השעה חמש וחצי ואני מעירה את שאלב. שאלב הולך ומעיר את ברברה. ברברה קמה כל בוקר בחמש ורבע ומתרגלת יוגה. רק היום, לא קמה. רק היום, שאלב לא מצליח להעיר אותה. הוא קורא לה דרך החלון, כבר מגיש לה כוס קפה והיא מתעוררת. גם מאיה והעולם מתעוררים. "אמא, מה קורה איתך?" שואלת הילדה הרגישה שלי. אני אומרת לה שיש לי כאב בבטן ואני חושבת שעוד מעט יבוא התינוק. אחרי שראתה את בואם לעולם של שבעת גורי הכלבה שלנו, היא עונה כמיילדת מנוסה. "יופי. אני הולכת לישון. תעירו אותי כשהוא יבוא." היא יודעת שזה הולך לכאוב לי ויודעת שתשמע אותי צועקת לראשונה בחייה ומעדיפה לחסוך כל זאת מעצמה. חדר הלידה מרוחק כחמישה מטרים מחדר השינה. אני נותנת לה נשיקה ויוצאת בזריזות להישען על מעקה המרפסת ולעבור יחד עם נשימתי את הציר. ברברה ושאלב כבר נמצאים בחדר הלידה מכינים הכנות אחרונות. ברברה כל כך מנוסה, כל כך שקטה ובטוחה בעצמה שאפילו שאלב מצליח לסמוך את כל כולו עליה ולעשות כמצוותה (אין עוד אדם בעולם, לו הוא מוכן להישמע כמו שהוא נשמע לברברה באותן שעתים...). שאלב שמח לכל "משימה" אליה הוא נשלח (קערה עם מים חמים, פטיצין מהמקרר למקרה שנצטרך וכו' וכו').

אני בשלי עם עצמי. עוברת לחדר הלידה שם אני ממשיכה לעבור את הצירים תוך נשימות עמוקות. ברברה שומעת את דופק התינוק שנשמע חזק ועקבי במגבר הדופלר בחלל החדר. התינוק איתי. מחכה שאפתח צוהר. שאלב עורם ערימה של שמיכות על המיטה ומכסה אותן בסדין. השמיכות בגובה המותניים שלי כשאני עומדת. בכל ציר אני מרגישה צורך עז לעמוד, להתכופף קדימה ולשלוח את ידי ישרות קדימה על מנת למקסם את כמות האוויר הנכנס לגופי. הצירים הולכים ומתחזקים. אני שומעת את ברברה נותנת לי הנחיות תוך כדי הציר. "תנשמי לאט, לאט" "נשימות עמוקות". קולה כמו קול לא אנושי אלא כמו הנחיה שמימית המתערבבת בתנועות הגוף. כבר איננה אדם אלא נוכחות. אינני מודעת להיותה אדם זר בחלל החדר הנוכח נוכחות שלמה. היא הופכת לחלק ממני. פתאום, באמצע ציר, ברברה מצמידה את בטנה לישבני ומפעילה לחץ נגדי קל כלפי תנועות הכיפוף הקלות המנמיכות את גופי. היא מניחה יד בוטחת, מלטפת, מעסה. תנועות איטיות מהגב התחתון לכיוון הישבן. יחד עם ידה אני מרגישה איך הכאב זורם החוצה מגופי דרך ידה לאוויר העולם. "איך זה מרגיש?" קולה שואל. "איך זה מרגיש?" אינסוף רגשות מציפות מציפים אותי. מרוב רגש אינני יכולה לענות. זה מרגיש כמו יד חמה של כל החברות הטובות בעולם מונחות על גבי בנקודה אחת בו זמנית. כל האהבה של כל חברה באשר היא בעולם מונחת על גבי בנקודה אחת ומוזרמת דרך כף ידה של ברברה לתוכי. הנקודה בוערת מעצמת האהבה וכמעט שמאפילה על כאב הציר. התמכרתי ליד אחרי נגיעה אחת. חווה את האהבה בכל ציר בו היד נמצאת וחושבת עליה בכל ציר בו ברברה עסוקה במשהו אחר.

שאלב נוגע בגבי העליון. תחושת ידו היא תחושה של לחץ ושל אי יכולת להשפיע על הכאב של אהובתו. אני שומעת את שאלב אומר לברברה בין הצירים שזה נראה כל כך נורא. זה נראה כמו לקפוץ עם הקיאק ממפל גבוה, כשכל עצמות הרגלים נשברות באוויר ומחכים רק לנפילה הפטאלית למים בתחתית המפל. הצירים מתחזקים ואני מוצאת את עצמי מכופפת את ברכי קלות בכל ציר. עדין עומדת ונשענת על ערימת השמיכות אולם כמו תרנגולת המטילה ביצה, מרגישה צורך לפתוח את האגן ולסייע לתינוק לרדת בתעלת הלידה. כבר לא כל כך שקטה. צעקות הכאב מתחילות לגבור. גם הקול עצמו עוזר לשחרר את הכאב החוצה מגופי. ברברה אומרת "תשחררי. תצעקי. תשחררי". ואני משחררת וצועקת. מרגישה איך מיתרי הקול שותפים להתמודדות עם הכאב. לשחרורו החוצה מגופי. ברברה בודקת אותי בין הצירים. פתיחה של שישה סנטימטר. אין צורך לבדוק יותר. הכל מתקדם כמו שצריך להתקדם.
מבין רגלי מטפטף על הרצפה נוזל שקוף. מי השפיר המקדימים את יציאת התינוק. נדמה לי שמעולם לא ראיתי משהו שקוף כל כך. שקיפות יפיפייה המסמלת את הנועם והרכות בה התינוק נעטף כל זמן שהותו בבטן. צלילות המים מעודדת ומרגיעה.

לידה מוצלחת השעה שבע בבוקר. העולם בחוץ כבר ער. אני מסתכלת לכיוון דלת החדר ופתאום רואה את אחת מנשות הכפר עומדת בדלת. היא הביאה את החלב של הבוקר ובאה לראות מה קורה. אני אומרת לה "טום ג'או!", "לכי" בהינדית. היא ממשיכה לעמוד ואומרת "אראם סה אאגה" "הוא יבוא בקלות". כל שאני רוצה זה להיות מסוגלת לשוב ולהתכנס בציר הבא. היא ממשיכה לעמוד בדלת. אני אומרת לה שוב "טום ג'או!" כשמבט מרסק עצמות בעיני והיא הולכת.

פתאום יש לחץ גדול לצאת לאוויר העולם. אני אומרת לברברה ולשאלב שזהו. התינוק רוצה לצאת. שאלב מתיישב על המיטה ואני כורעת עם גבי אליו. שאלב תומך בי תחת בתי השחי וברברה כורעת לפני עם פניה אלינו. מוכנה לקלוט את התינוק. לחץ גדול. תחושה כאילו כל תוכי רוצה לצאת החוצה. ברברה טובלת בד במים חמים ומניחה על פתח יציאת התינוק. ההרגשה נעימה. בתוכי אני יודעת שזה מעין ריכוך לפני הכאב הגדול. הלחץ גדל. אני לוחצת חזק חזק חזק כמה שניות וצורחת בכל גרוני. ברברה לוקחת את ידי ומניחה אותה על הראש המבצבץ של התינוק. תחושה מוזרה של עצמות גולגולת חופפות משוחות בריר. הפסקה של שלוש שניות ושוב הלחץ גדל. שוב אני לוחצת וצועקת. הראש בחוץ. תלוי מבין רגלי. נתמך על ידי ברברה. הפוגה. כלום לא זז. שקט כבד. השקט שלפני הסערה. הלחץ שוב גובר. לחיצה ארוכה. צרחה ממש, המכאיבה בגרון, וכל הגוף של התינוק בחוץ. תחושת ריקון והתרוקנות. אין כאב. אין לחץ. יש רק שקט. מיד נשמע בכי של תינוק וקולה של ברברה "it’s a girl!". איזו שמחה עוטפת אותי. כל כך ייחלתי לבת, נוספת. לבית נשי. והנה, קיבלתי את שביקשתי.

אני שוכבת על המיטה עליה ישב שאלב. השעה 7:30 בבוקר. העולם זורח. שאנטי, בתי החדשה מושכבת על בטני. שתינו מעורטלות. חבל הטבור עדיין מחבר בין שתינו. היא נושמת ושוכבת רגועה עלי. ברברה מכסה אותי בסדין ומכינה סדינית תחתי לקליטת השליה. השליה נפלטת בקלות ומוסיפה לתחושת הריקון. יש חיבור חזק מאוד בתחושה בין תחילת חייה של שאנטי לבין תחושת ההתרוקנות שלי. ריקון תוכן שהיה חלק ממני במשך תשעה חודשים לתוך ישות עצמאית. חבל הטבור עדיין פועם ומחבר ביני לבין גופי הנמצא חיצונית לי בחוט דקיק של אור.

מאיה נכנסת לחדר. בדחילו ורחימו מסתכלת בפליאה על האחות הקטנה המכוסה בקרם מגן לבן שהגן עליה בתוכי. אמרתי לה: "מאיה אהובה שלי, תראי, יש לנו שאנטי קטנה". מאיה אומרת "אמא, אני מתביישת משאנטי". אני אומרת לה "בואי מתוקה, תשכבי איתנו" והיא נכנסת מתחת לסדין. היא מסתכלת בריכוז בשאנטי השוכבת על בטני וחזי בשקט ואומרת "אמא, לא קוראים לה שאנטי, קוראים לה שאנטי סנו וואייט, כי היא כל כך לבנה." כך אומרת הנסיכה ההודית שלי עם עור הזהב. בתשע בבוקר אני כבר שוכבת במיטתי בחדרי יחד עם שאנטי העטופה בד לבן. ברברה יוצאת ונכנסת. מודדת לחץ דם, בודקת את שאנטי ושואלת לשלומי. היא מניחה שולחן ליד מיטתי ועליו תרמוס עם מי קרח לשתייה בחום של מאי בהימלאיה. שאנטי נרדמת בשלווה גדולה וישנה וישנה וישנה. אני במיטתי וברברה על כיסא ליד המיטה, בשקט ובחיבה. שאלב טורח ואינו יודע היכן להציב את גופו. לאחר נבואת האסטרולוג של אמא שלו (זה יהיה בן והוא יבוא בשישה במאי- בת שהגיעה בשישה עשר...) עדיין מתקשה לקלוט שיש לו בת נוספת. שלווה גדולה יורדת עלי ועל הבית כולו.

ברוכה הבאה לעולם שאנטי שלי. באת בשלום לעולם להפיץ את בשורת השלום. להיות בשלום. מאחלת לך שכל מקום בו תהיי תעטפי ברגישות, באהבה, בחמימות, ברעות ובאהבה. אהובה יקרה חדשה שלי. אהובה חדשה של כולנו.

רטרוספקטיבה על לידת הבית

ילדתי את שאנטי כאן בהימלאיה. ברברה המיילדת הגיעה מישראל לעזור לי להוציא אותה לאוויר העולם. חברותי הטובות ניסו להניא אותי כל אחת באהבתה אלי מללדת בבית. כל אחת ושאלות ה'מה אם' המציקות לה. ואני בשלי. כתמיד. יודעת שלא יהיה מה אם. יודעת שאני וגופי יודעים ללדת. יודעים להביא חיים לעולם. איננו זקוקים לרופא או למחט על מנת להגיע. ברברה אמרה, לאחר הלידה, שכל הכללים המקדימים ללידת בית הופרו כאן. ספירת דם חודש לפני לפחות, חצי שעה לביה"ח הקרוב (חצי שעה הליכה לכביש לפני שמתחילים לנסוע. ואחרי שברברה ביקרה בביה"ח המקומי על מנת לתרום את התרופות שלא נצרכו בלידה, חזרה מזועזעת והודיעה חד משמעית שגם ביה"ח הקרוב, פשוט לא היה אופציה.), לחץ דם גבוה עם חשש לרעלת הריון ועוד. אבל משום מה, ידעתי, וברברה סמכה על שלוותי וניסיונה כי למרות ההפרות, שאנטי תגיע לעולם בשלווה.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבורי בלידת בית הייתה ההרגשה שאני אחראית על הלידה שלי. אני אחראית על הכאב שלי. אין לי ממי לבקש שייקח ממני את האחריות ואת הכאב. אחריות לא במובן של נטל, של מתן דין וחשבון אלא אחריות במובן של תגובתיות (response-ability). תחושה זו מעניקה כוחות חיוביים לכאב האדיר הכרוך בלידה. משנה את הכאב מעינוי לכאב נדרש אפילו לכאב רצוי.

בהיותי בביתי, בחדרי, במיטתי, הגוף דיבר ואני נשמעתי. עברתי את כל הצירים בעמידה ואת צירי הלחץ בכריעה. לא תכננתי כיצד אעשה זאת. הדבר נבע מתוך הקשבה פנימית, לרצון הגוף באותו הרגע. ושאנטי הגיעה בשלווה.

ההתאוששות מהלידה הדהימה אותי. עכשיו אני שבוע לאחר הלידה והגוף מאושש כמעט לגמרי. הן פיזית והן נפשית. הכל חזר למקומו ומכוון לסייע לשאנטי בהיכרותה עם העולם שבחוץ.

נראה לי ששני ילדים מספקים אותנו בחיינו. גם ממשלת הודו אומרת "We are two and ours are two" יש בזה הגיון אקולוגי פשוט שאכן קוסם לי ולשאלב. אבל הלידה עצמה, כל כך נעמה לי, שבניגוד למה שחוויתי בלידה הראשונה (את מאיה ילדתי בקליניקה פרטית בהודו, נטולת שליטה, נתונה לחסדי הרופאה שעשתה בי כרצונה ומאוד לא כרצוני), שבכלל לא היה אכפת לי לעבור אותה שוב... סתם הגיגים של רגע.