EN
^

סיפור הלידה של תפארת שלנו

בס"ד
שבוע 39+4 מלאת ציפייה ורצון ללדת, שזה יקרה לפני התאריך. מתכננים כל יום, בלי לדעת מה יהיה למחרת. מנסה להרפות, לתת לקב"ה להחליט מתי זה יקרה, ליהנות ממה שנשאר מההיריון. מצליחה קצת אבל עדיין מלאת ציפייה ללידה שכ"כ התכוננתי אליה. ביום רביעי דיברתי עם דודה עליזה על זה שלפי הגמרא אשה מעוברת 280 יום, בספירה מהמקוה האחרון. לפי החישוב הזה, הלידה אמורה לצאת בערב יום כיפור, שבוע אחרי התל"מ. מהשיחה איתה הכל נהיה יותר רגוע, מבחינתי יש עוד שבוע וחצי עד ללידה... בלילה של חמישי היינו בחתונה, ויונתן אמר לכולם שאנחנו צריכים ללדת עוד 3 ימים, אני מרגיעה ואומרת שיש עוד שבוע וחצי לפחות. זכינו להרבה ברכות באותה חתונה.

משפחה מאושרת לאחר לידה ביום שישי ב-5 וחצי 6 אני מתעוררת עם צרצורים, לא בטוחה שזה זה. מחכה קצת, מקפלת כביסה, חותכת טישו לשבת (זה הדברים היחידים שהספקתי לבין הצירים...). הפקק הרירי מתחיל לצאת, אני מעירה את יונתן, כבר כמעט בטוחה שזה מתחיל, בוכה קצת מהתרגשות, מחבקת את האיש שלי שעוד מעט הולך להיות אבא. מרגש לחשוב שאלו הרגעים האחרונים שלנו בתור זוג, דיברנו כ"כ הרבה על איך זה יהיה, איך אנחנו נהיה אחד עם השנייה, בלידה עצמה, ואח"כ- עם תינוקת שתהפוך אותנו להורים, למשפחה

מתחילה ירידת מים, וב-7 מתקשרים לברברה לעדכן. אני נכנסת בינתיים למקלחת, להתכונן. אבא קופץ להביא משהו, אנחנו משתדלים לא להסגיר את עצמנו, והוא לא חושד... הצירים צפופים מהתחלה. אין הפסקה של יותר מ-10 דקות. את הצירים הראשונים אני מעבירה על כדור, עם מוזיקה, סיבובי אגן, נשימות לתוך הציר. הצירים עדיין לא חזקים מדי. אנחנו עדיין צוחקים ומדברים רגיל- ההתרכזות לא רק בצירים. אני נזכרת שחברה אמרה לי שתוך כדי הצירים היא לא הספיקה להתפלל על אנשים, לקחתי את הרשימה שהכנו מראש וניסיתי להיזכר קצת בע"פ. מזל שנזכרתי... השתדלתי להתכוון... קצת מוזר לי שהצירים כ"כ צפופים, הייתי בטוחה שזה ייקח מלא זמן, שאספיק המון דברים בין הצירים. לא רציתי שברברה תגיע ותצטרך לחזור, אז התקשרנו למיילדות של הישוב שיבדקו את המצב שלי, אבל אחת בעבודה (מיילדת בבית חולים) ואחת במרפאה אבל לא יכולה לבוא, אז היא הזמינה אותנו לבוא להיבדק שם, אבל לא היה סיכוי לצאת מהבית (היא מסיימת לעבוד ב-2, אז אמרנו שמקסימום נבקש ממנה לבוא אח"כ...).

בינתיים הצירים מתחזקים, לי אין תחושת זמן בכלל. יונתן מדבר ומעדכן את ברברה ורננית, ושתיהן יוצאות לדרך. הזמן עובר נורא מהר ואנחנו מעבירים את הצירים ביחד. עוברים למיטה לתנוחת עובר, אני בתנועה תמיד. אני זזה ויונתן עושה מסז' בגב, מדהים כמה שזה עוזר. הפסקת פיפי ועוברים לעמידה, מתנדנדים מצד לצד, כמו תפילה. כל ציר אני נשענת על יונתן, הוא תומך, מעודד ועוזר לי לנשום. אנחנו שמחים, כל הזמן מזכירים לעצמנו שזה מקרב אותנו לתינוקת שלנו. ברוך השם אין ייאוש באוויר. אני מרגישה בשליטה, שאני יכולה ללדת, יונתן כ"כ עוזר. ברבע לאחת ברברה ורננית מגיעות, אנחנו נשארים לבד. אני יודעת ששתיהן זמינות לכל מה שאצטרך. טוב לנו להיות לבד, רק שנינו. ברברה בודקת אותי- פתיחה 2. קצת מתבאסים אבל לא נותנים לזה להשתלט. אני מבקשת מיונתן שיזכיר לי ש"ישועת השם כהרף עין", אנחנו בידיו והכל יכול להשתנות. מרגישה שאני צריכה לשירותים אנחנו הולכים, יושבים על האסלה (כלום לא יוצא) הישיבה עצמה עוזרת לצירים. כל ציר אני נתמכת ביונתן, מועכת אותו, והוא מעודד ומחבק. בינתיים ברברה ורננית מנפחות את הבריכה, ואנחנו מנסים לשנות תנוחה לעמידה אבל ברגע שמתחיל ציר, רצים חזרה לשירותים (על הכדור כבר אי אפשר לשבת, היא נמוכה מדי בתוכי). אני לא נותנת ליונתן לעזוב אותי אפילו לשנייה. הוא מציע שנכנס למקלחת ואני מסכימה רק אחרי עוד כמה צירים על השירותים. המים מקלים... אני נשענת על השיש והזרם עלי. כבר כואב נורא. אני אומרת ליונתן שכבר אין לי כוחות, שאני צריכה זמן לנוח בין הצירים. הוא מתסכל לי בעיניים ומזכיר לי שאני יכולה, שאני גיבורה. זה עוזר. אני לא זוכרת בדיוק מתי אבל באיזשהו שלב, אחרי שביקשתי מנוחה הצלחתי כמעט להירדם בין ציר לציר, אני זוכרת שיונתן שאל אותי אם נרדמתי... הקב"ה ממש שמע והיה איתי.

יונתן מציע שברברה תבוא לבדוק אותי, אני מרגישה שזה מיותר, לפני שניה היינו רק בפתיחה 2. כמה כבר יכולנו להתקדם? (יונתן מזכיר לי שעברו שעתיים, כנראה שבאמת אין תחושת זמן...) תוך כדי שאנחנו מתלבטים, מגיעים שני צירים חזקים ואני מרגישה צורך ללחוץ, כאילו התינוקת שלנו כבר בפתח ורוצה לצאת. אנחנו קוראים לברברה, היא באה ואני מסתכלת עליה במבט מסכן, ואומרת לה שכואב לי, שנראה לי שהיא תיכף יוצאת. ברברה במבט שלו ומרגיע מזכירה לי שלידה זה כואב, וזה טוב, זה יביא לנו את התינוקת שלנו. היא שואלת אם יש סיכוי לשכב כדי שהיא תבדוק אותי. אין. המקסימום שאני יכולה, וגם בקושי רב, זה לסגור את המים. היא בודקת ודי מופתעת היא מבשרת לנו שאנחנו בלידה, הפתיחה מלאה. כולנו קצת בהלם, רצינו לידת מים ואפילו לא הספקנו למלא את הבריכה. לא נורא, הכל לטובה. רננית מגיעה, ומחליטים לעבור לחדר שלנו. אני עולה על המיטה על שש. יונתן מולי. איתי לגמרי. מתחילים צירי לחץ, אני נושמת עם קולות. הקולות מתחזקים, הנשימות יותר עמוקות. ברברה אומרת שהרבה אנשים מתפללים עלי. הכל הולך חלק, הכל פתוח- ישתבח שמו! אני נזכרת שיונתן התחיל להקריא לי מזמורים והפסקנו באמצע. אני רוצה שהוא ישיר לי (הוא שר כ"כ יפה ומרגיע)... רננית מציעה שנשיר 'שיר למעלות'. אנחנו שרים יחד, אני תוך כדי צירים, עם קולות קטועים, הוא עם קול צלול מרגיע וקרוב. ברברה ורננית מעודדות ומחזקות. רננית מעסה את הגב חזק, וזה כ"כ עוזר. מרגישה בכל ציר לחץ כ"כ חזק. אני רוצה שבלחיצה הבאה היא תצא. מבקשת ממנה שתצא. יונתן מביא את הכדור, שאשען עליו כדי שהיא תצא יותר חלק. 
אנחנו לא מאמינים שזה כל כך קרוב, שהתינוקת שלנו תיכף איתנו. ברברה אומרת שיש לה הרבה שיער. אני בהלם. לא מאמינה שזה קורה. מלאת התרגשות. רוצה להרגיש אותה, רננית מכוונת אותי, אבל אני מזהה רק קצת קשה, לא מזהה לגמרי שזאת היא. אני חושבת שמאז עברו עוד שני צירים והיא החליקה החוצה.
נהיה שקט בחדר לשנייה, אני מרגישה שהיא מחליקה ממני. חבל הטבור כרוך מסביב לרגל שלה, והיא בוכה קצת, בכי קטן עדין ומתוק. רננית וברברה עוזרות לי להסתובב, יונתן ואני מלאי התרגשות. ברברה שמה את הקטנטונת עלי, מהממת, כ"כ קטנה... ישר עוטפים אותה ושמים לה את הכובע שהכנתי לה "נולדתי בבית" (הוא ענק עליה). אחרי רבע שעה השליה יוצאת וברברה בודקת אותה עם יונתן. היא שלמה, ב"ה. נולדה לנו תינוקת בכ"ו אלול, 14:47, תפארת שלנו.

אני מרגישה שהיתה לנו סיעתא דשמיא בכל שלב ושלב, שלמה עם כל מה שהיה בלידה, מודה לקב"ה שנתן לנו את הכוחות לבחור בלידה כזאת, להתמודד עם כל רגע ורגע, שנתן לי כוח להיות מודעת, להקשיב לגוף שלי במהלך כל ההיריון והלידה וליכולת הנשית ללדת בשמחה. תודה לאיש האהוב שלי שלולא התמיכה שלו הלידה הייתה אחרת לגמרי, לא יכולתי לבקש טוב ממנו. לברברה ורננית שתמכו והיו איתנו בכל התהליך. שבלידה עצמה ידעו בדיוק מה לעשות כדי שיהיה לי ולנו טוב. שעזרו לנו להביא את תפארת לעולם מתוך שמחה, שלווה ובטחון. באמת תודה!